בית המקדש - בית שלישי

בית המקדש, מהמשכן ועד ימיינו:

בקצרה:

בית המקדש הינו מקום השראת השכינה, ומתוך כך משמש כמרכז העבודה והתפילה של עם ישראל. הוא שוכן בהר המוריה שבירושלים ומשמש כמקדש להקרבת קורבנות, עלייה לרגל ותפילה. בית המקדש הראשון היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש מכהנים הכהנים, כשלצידם מסייעים הלויים. לצד הקרבת הקרבנות, פועל במקדש בית הדין הגדול (סנהדרין הגדולה), שיושב בלשכת הגזית ומורה הלכה לעם ישראל.

הקמת בית מקדש היא מצוות עשה, הנמנית כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה על פי הכתוב: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.” (שמות, כ"ה, ח')

המשכן במדבר:

המשכן שימש כבית מקדש זמני, לפני בניינו במקום המיועד לו בירושלים. שמו הנוסף של המשכן הוא "אהל מועד": "אהל" - משום ארעיותו; "מועד" - בשל היותו מקום התוועדות, בו נפגש ה' עם משה, ככתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם". בזמן נדודי בני ישראל במדבר, בא' בניסן כשנה לאחר יציאת מצרים, הוקם המשכן למרגלות הר סיני, כמקדש זמני, הניתן לפירוק, הרכבה וניוד ממקום למקום. בני ישראל לקחו אותו עמם בכל מסעותיהם, עד הגיעם לארץ ישראל.

קירות המשכן נעשו מקרשים עשויים מעץ השיטה שנתמכו באדנים ובבריחים, ואילו גג המשכן כוסה ביריעות בד ועור ששימשו גם לכיסוי קרשי הקירות. מידותיו: שלושים אמה אורכו, עשר אמות רוחבו, ועשר אמות גובהו. שליש משטח המשכן הוקצה לקדש הקדשים, ושני שלישים לקודש. חצר המשכן כללה שטח של מאה על חמישים אמה, והוקפה יריעות בד שנתלו על עמודי נחושת. במרכז החצר עמד מזבח הנחושת.

המשכן בירושלים:

לאחר כניסת בני ישראל לארצם וקביעת המשכן בשילה, קיבל המשכן מימד מסוים של קביעות: קירותיו נעשו אבן, ואילו גגו נותר מכוסה ביריעות.ב-14 השנים שלאחר כניסת עם ישראל לארץ, בהן עסקו בכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, עמד המשכן בגלגל. לאחר סיום ההתנחלות בארץ, קבעו בני ישראל את המשכן בשילה, המשכן עמד בשילה 369 שנה. רק ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, הוקם מקדש הקבע בירושלים.

משכן שילה נחרב לאחר שארון הברית הוצא ממנו ונלקח למלחמה כסגולה לניצחון על האויב. במהלך המלחמה נפל הארון בשבי הפלשתים וגם לאחר החזרתו לישראל לא הושב למקומו אלא נדד ממקום למקום, בבית שמש, קריית יערים, בית עובד אדום הגיתי, עד שדוד המלך העלהו לעיר דוד הסמוכה להר הבית במקביל נדדו המשכן וכליו לעיר נוב וישבו שם במשך 13 שנה, עד שמשכן נוב והעיר כולה נחרבו בידי דואג האדומי בפקודת שאול. משם עבר המשכן לגבעון וישב שם כמעט 50 שנה. רק לאחר הקמת המקדש בהר הבית בירושלים, שב הארון לקדש הקדשים שבבית המקדש.

בית המקדש הראשון:

דוד המלך העביר את ארון הברית לירושלים, והעמיד אותו באוהל מיוחד שנטה לשם כך. כעבור כשלושים שנה, בעקבות נבואה בפי גד הנביא שהורה לדוד להקים מזבח בגורן ארוונה היבוסי, רכש דוד את הגורן, בנה בו מזבח, וקבע: "זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". בחירת המקום קשורה גם בעובדה שהר המוריה הוא מקום עקידת יצחק, ועל פי המסורת מקום המזבח במקדש היה במקום העקדה ממש. דוד עצמו היה מנוע, בהוראת נתן הנביא, מלהקים את המקדש, אולם הוא עשה הכנות רבות להקמתו: ריכוז החומרים, תכנון מערך הכהנים והלויים, הכנת כלי הנגינה, ומסירת תוכנית הבית לשלמה בנו.

בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך בשנת ב'תתקכ''ח לבריאת העולם, 480 שנה לאחר יציאת מצרים.

שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר (שכּונה באותה תקופה חודש זיו) בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון (שכּונה באותה תקופה חודש בול) בשנה האחת עשרה למלכותו. לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובניסיונם של הצידונים. לאחר כמאתיים שנה, בימי המלך יהואש, נעשה "בדק בית" ושיפוץ במקדש, ונשנה הדבר כעבור עוד כמאתיים שנה, בימי המלך יאשיהו.

בית המקדש הראשון עמד על תלו במשך ארבע מאות ועשר שנים. אחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו, נבוזראדן, לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך שארך כשנה וחצי (החל מעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו עד לתשעה בתמוז בשנה האחת עשרה, עת הבקיעו הבבלים את חומת ירושלים) חרבו ירושלים והמקדש, בתשעה באב שנת ג'של''ט לבריאת העולם. חז"ל, בעקבות הנביאים, תלו את חורבן הבית בשורה של עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

בית המקדש השני:

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל מבית דוד, נכדו או נינו של יהויכין מלך יהודה, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, אחיינו של עזרא הסופר, ונכדו של שריה הכהן הגדול האחרון בתקופת בית המקדש הראשון. וזאת בתמיכת הפרסים ובעידודם שבאה לידי ביטוי בהכרזת כורש, כ-18 שנים קודם לכן .

המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. על פי המתואר בעזרא, ג', י"ב, בשעת יסוד ההיכל ”וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל” לנוכח הפער בין שני הבתים.

בבית המקדש השני חסרו ארון הברית והלוחות שבתוכו, וכמה פריטים נוספים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן, מטהו של אהרן הכהן, ושמן המשחה, בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. כל אלה נגנזו על ידי המלך יאשיהו בשלהי ימי בית המקדש הראשון, משום שחשש שבעת חורבן המקדש הצפוי על פי נבואות הנביאים ועל פי מציאת ספר התורה, הגויים, מחריבי הבית, ישלחו את ידם בארון הברית, ומאחר ולא ניתן ליצור תחליף ללוחות הברית שבתוכו, כפי שניתן לעשות לשאר כלי המקדש, יש צורך להצפינו. כמו כן, האורים והתומים לא תפקדו במתן תשובות לשאלות. לעומת זאת, היו במקדש השני המנורה ושאר כלי המקדש הניתנים לשחזור. אמנם גם עשר המנורות ועשרת השולחנות שהוסיף שלמה המלך על המנורה והשולחן שעשה משה, לא שוחזרו בבית שני, כנראה מחמת העלות הכספית הגבוהה הכרוכה בכך.

תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור.

בניין הורדוס:

המלך הורדוס שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, שעלתה ביופייה על בנין בית המקדש הראשון, עליה ניבא חגי הנביא: ”גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן”, ועליה אמרו חז"ל: ”מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו”. שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.

בימי אנטיוכוס הרביעי הונהגו גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול עבודת המקדש. חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם מנורת הזהב. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור כשלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת ג' תקצ"ז, טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים שיפצו את מזבח העולה ההרוס, ואת שאר כלי המקדש, וחנכו אותם במשך שמונה ימים בהם חידשו את עבודת הקרבנות ששבתה במשך שלש שנים.

עוד מסופר בגמרא על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת לילה אחד, הספיק לכל שמונת ימי חנוכת המזבח. אירועים אלה, ניצחון החשמונאים ונס פך השמן, הם הרקע לחג החנוכה.

עמד הבית 420 שנה בלבד. כתוצאה מהמרד הגדול של היהודים ברומאים, חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, ביום ראשון, תשעה באב שנת ג'תת''ל לבריאת העולם. לפי חז"ל, שורש החורבן הוא שנאת החינם שאפיינה את היחס בין הקבוצות השונות בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית.

אלפים שנות צפייה:

בכל הדורות נישאו תפילות לבנין בית המקדש, כך למשל כבר בימי גלות בבל, נשא דניאל תפילה אישית שחיבר לבניינו של בית המקדש השני: "יָשָׁב נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ... וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם".

וכן לאחר חורבן הבית השני, התגבש נוסח תפילה קבוע על ידי הסנהדרין הגדולה ביבנה הכולל בקשות הנוגעות לבניין בית המקדש השלישי. כך, למשל, בתפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים ביום: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת", "והשב את העבודה לדביר ביתך". ובזמן מאוחר יותר נוסף בתפילת הלחש של היחיד להוסיף קטע המסתיים בבקשה: "יהי רצון... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו".

גם בנוסח ברכת המזון תיקנו להזכיר את בית המקדש: "רחם נא... על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו".

בימים בהם הוקרב במקדש קורבן מוסף, נקבע נוסח מיוחד לתפילה על חידוש הקורבנות: "ואת מוסף יום... נעשה ונקריב לפניך באהבה". בפרט ביום הכיפורים, נהוג בעדות ישראל השונות לומר בתפילת המוסף את "סדר העבודה" המפורט של הכהן הגדול ביום זה. על כך נאמר במדרש בראשית רבה: "כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש. מרי! יתבני בית מקדשא! מרי! מתי יתבני בית מקדשא?".

המוטיב של בניין בית המקדש נפוץ מאוד בפיוט, ורבים מן הפיוטים שנתקבעו לשירה בסעודת השבת בכל העדות כוללים אזכורים של בית המקדש. כך, למשל, כתב דונש בן לברט בפיוטו "דרור יקרא": "דרוש נוי ואולמי, ואות ישע עשה עמי". ובשירו של רבי ישראל נג'ארה "יה ריבון עלם": "למקדשך תוב ולקדש קודשין, אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין".

לאחר חורבן הבית השני נקבעו תקנות מיוחדות כזכר למקדש: נטילת לולב בחג הסוכות, נוהגת מהתורה שבעה ימים רק במקדש ומחוצה לו יום אחד, ולאחר החורבן קבע רבן יוחנן בן זכאי שלולב ניטל שבעה ימים בכל מקום, "זכר למקדש". כמו כן נטילת ערבה בהושענא רבה נועדה להזכיר את נטילת הערבה במקדש, ומן התורה אין מצווה ליטול ערבה כלל מחוצה לו. בליל הסדר אוכלים את המצה והמרור יחד ("כורך") זכר למקדש, כמנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את קורבן הפסח עם מצה ומרור.

האתר עבר שחיקה תחת שלטון ביזנטי. לאחר הכיבוש המוסלמי של ירושלים במהלך הח'ליפות האומיית, נבנה מסגד על ידי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב שטיהר את האתר תחילה מאשפה ואז הקים מסגד פשוט באותו מקום כמו המסגד הנוכחי. בניית המסגד הראשון נקראה מסגד אל-'עומרי. במהלך הח'ליפות האומיית, הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן הורה על שיפוץ המסגד המוסלמי, ובנה את כיפת הסלע, על הר הבית. הוא שופץ מספר פעמים מאז, כולל בתקופות העבאסית, הפאטמית, הממלוכית והעות'מאנית.

בית המקדש השלישי:

צִיּוֹן וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ בְּשָׂשׂוֹן וְגִיל כִּי תַּם עֲוֹנֵךְ וּמִשְׁנֶה שִׁבְרוֹנָיִךְ:
צִיּוֹן סְגֻלַּת מְלָכִים וּמְדִינוֹת תְּהִי עוֹד יִזְּלוּ מֵי מְנוּחוֹת מַעֲיָנָיִךְ:
צִיּוֹן פְּדוּתֵךְ צְפִי עוֹד יִקְרְאוּ לָךְ צְפִירַת תִּפְאֶרֶת בְּפִי שָׁרִים וְנוֹגְנָיִךְ:
צִיּוֹן בְּרָכָה וְחַיִּים בָּךְ אֲבִיר יַעֲקֹב צִוָּה לְעוֹלָם וְעוֹד יֺאמְרוּ בְּאָזְנָיִךְ:
צִיּוֹן הֲמוֹן כֹּהֲנִים הֵמָּה יְשָׁרְתוּךְ וְגַם יוֹסִיף יְהֹוָה קְנוֹת שֵׁנִית קְצִינָיִךְ:

מתוך קינות לתשעה באב.