כל יהודי המחויב במצוות מחויב אף באכילה מקורבן הפסח. חיוב זה כולל נשים, עבדים כנענים, וקטנים היכולים לאכול לפחות כזית מבשר הקרבן.
לקרבן הפסח יש לקחת גדי או טלה וישנו צורך בחבורה מוגדרת ה"מנוייה" על הקרבן, כאשר רק המנויים על הקרבן רשאים לאכול ממנו.
בי"ד בניסן מתקיימת שחיטת הפסח גם בשנים שתאריך זה חל בשבת (אך יש להזהר שלא לטלטל את הקרבן כשהוא חי בשבת).
לשחיטת הפסח, יש להגיע לבית המקדש עם הקרבן. החל משעות בין הערבים (לאחר הקרבת תמיד בין הערבים) מתחילה שחיטת הפסח (כשעתיים וחצי אחר חצות היום), וכשחל ביום שישי השחיטה מוקדמת יותר (כשעה וחצי אחר חצות היום). שעת השחיטה תתפרסם באתר.
בעקבות הקהל הגדול שמגיע לשחוט, השחיטה מתחלקת לשלש כתות שמקריבים אחת אחרי השנייה.
שוחטים את הקרבן (אפשרי גם ע"י זר), והכהנים מקבלים את הדם וזורקים זריקה אחת כנגד היסוד, ובזמן זה הלווים מנגנים את ההלל.
לאחר מכן מפשיטים את העור ומקטירים את החלבים, ומכאן הבעלים לוקחים את הקרבן וצולים אותו כדין (כשחל י"ד בשבת הצלייה נעשית רק במוצאי שבת).
בליל יו"ט (ליל ט"ו), המנויים על הקרבן אוכלים את קרבן הפסח עם מצות ומרורים בכל תחומי ירושלים, אך יש לסיים את האכילה עד חצות (ויש להזהר מלשבור עצם).
חגיגת ארבעה עשר הינו קרבן שלמים שמקריבים כדי שיהיה בשר לאכול לפני אכילת קרבן הפסח, ע"מ שקרבן הפסח ייאכל לשובע על השובע.
קרבן זה בא מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומהנקבות, ונאכל לשני ימים ולילה. אך בשר החגיגה שנמצא על השלחן עם הפסח נאכל רק כמו קרבן הפסח עצמו (עד חצות).
בכל ימי חג הפסח, מקריבים חוץ מקרבנות התמיד גם את קרבנות מוסף הבאים:
* בשבת מקריבים בנוסף את קרבנות שבת הרגילים (שני כבשים), וביום הקרבת העומר (ט''ז) ישנו כבש נוסף הקרב עם העומר.
****
שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב (י"ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור.
זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה. קוצרים שלוש סאים של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות בטקס מיוחד שבו הקוצר שואל 3 פעמים "בא השמש?" "מגל זו?" "קופה זו?" "אקצור?" ובשבת: "שבת זו?" והקהל עונים "הן!".
מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים בכלי מיוחד הנקרא "אבוב", כלי מנחושת עם חורים, כדי שהאש תיגע בגרעינים. לאחר הקלייה לוקחים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את השעורים הטחונות בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר.
ביום ט"ז בניסן, לאחר שהוקרב קורבן מוסף הרגיל של פסח וכבש העולה המיוחד לעומר, אך לפני שהוקרב קורבן התמיד של בין הערביים, לוקחים את עומר סולת השעורים, שמים בכלי שרת, ומערבבים (בוללים) יחד עם לוג שמן זית. על הסולת הבלולה בשמן מניחים קומץ לבונה, כשאר המנחות.
לאחר הבלילה לוקח כהן את המנחה, ומניף אותה במזרח העזרה (על שם הנפת העומר, מכונה יום ט"ז בניסן יום הנף), ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן כהן קומץ את המנחה, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מ־24 מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
מעת שקרב העומר, מותר לאכול מהתבואה ה"חדשה" מיד. גם מי שאינו יודע מתי קרב העומר יכול לאכול מחצות (כי עד אז ודאי שהוא הוקרב). באתר זה נעדכן בזמן אמת מיד עם הקרבת העומר כדי ליידע את הציבור.
משעת קצירת העומר מתחילים לספור 50 ימים לחג השבועות, שהרי התורה לא נתנה תאריך לחג, אלא התאריך יהיה 50 ימים לאחר יום הקרבת העומר.
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא הקריב את קרבן הפסח במועדו, מחוייב לעשות "פסח שני".
פסח שני נעשה בי''ד באייר, ודיני הקרבתו הינם כהקרבת פסח ראשון, אך בפסח שני ניתן לשחוט על אף שיש חמץ בבית (אך הקרבן עצמו נאכל צלוי עם מצות ומרורים, והקרבתו דוחה שבת).
